את עדי הכרתי במסגרת עבודתי כגננת בחינוך האנתרופוסופי, במפגשים מקצועיים סביב ילדים ובהכשרות קולגיאניות. בשיחות ובהרצאות איתה שמעתי ממנה על מקרים של ילדים עם קושי בתנועה, ילדים שהתהליך שנעשה איתם עוזר להם לייצב את עצמם במרחב, ילדים שנמנעים מפעילות תנועתית או חוששים באופן מופגן מתנועה סביבם. בקיצור, ילדים של אחרים, בעיות של אחרים, לא משהו שהכרתי מהבית, מהילדים הפרטיים שלי. הרי הבכור שלי, מלאכי, כל הזמן מתעמל בבית, מטפס, רץ, עושה מסלולים, מתאמן על מוט. מה לנו לענייני תנועה?
ובכל זאת, הגיע גיל 5 והגננת מספרת שהילד שלי נמנע מדברים- לא ניגש לשולחנות עבודה בגן, לא חוצה את המרחב כשיש בו ילדים משחקים, ממעט לדבר עם הגננות וילדים ובאופן כללי שומר את עצמו בצד ומתבונן, תוך כדי כסיסת ציפורניים מתוחה.
ובמקביל, בבית, תופעות חדשות החלו להצטבר לאט לאט ולבסוף ולהתייצב כשגרה- מלאכי מסרב לתת לי יד, נמנע מחיבוקים, נישנושים ובכלל ממגע איתי או עם סבא וסבתא. הוא מסתובב בבית זועף ונושף והתקשורת איתו הפכה להיות זהירה, כשאני מראש יודעת שמתישהו בקרוב צעקות והאשמות יגיעו לכיווני. בנוסף לכל זה ההתנהלות שלו בבית הפכה לעצלה, איטית ומבולבלת. הוא היה משחק קצת ומיד נשכב לנוח.
הייתי יכולה לבקש ממנו לבצע משימה ולא הייתי בטוחה שהוא בכלל מצליח להבין מה אני אומרת לו. בקיצור, התחילה לעלות בי תחושה קשה שהילד "מקולקל", שפיספסתי משהו עצום שלא ראיתי עד עכשיו ושאולי כבר מאוחר מדי.
כל התופעות האלו, שהלכו והחריפו עם הזמן, יצרו בתוכי ביקורת גוברת כלפי מלאכי.
בגלל שלא הבנתי מה קרה ומה ממשיך לקרות הרגשתי חסרת אונים מול הילד שלי ומול המצב החדש שמול עיני הולך ונהפך למצב הקבוע שלו. המחשבה שככה אצטרך לחיות את שנותינו המשותפות בבית- בפחד וחשש מהתפרצויות זעם שלו, בעצלות וחוסר מעש והעדר שיתוף פעולה מצידו, בהתנגדויות עזות לכל ניסיון של קירבה ומגע מצידי- השאירה אותי בייאוש עמוק והרגשתי איך הביקורת שלי כלפיו, יחד עם הייאוש שצמח בי מובילים לריחוק גובר ביננו ונסיון מצידי ליחסים "טכניים" יותר מולו, כדי לעורר כמה שפחות התנגדויות מצידו ולהעביר את היום על מי מנוחות ככל הניתן.
בנקודה הזו של היחסים שלי עם מלאכי נכנסה עדי לתמונה, כמעט בטעות. מלאכי סבל מכאבי גב קלים וידעתי שהוא נולד היפרפלקסי, אף שדבר זה לא ניכר כלל ביום-יום, ובהחלטה של רגע, אחרי הרצאה של עדי בה נכחתי, החלטתי שמפגשי תנועה יוכלו לעשות לו טוב. מזל שהחלטתי כך.
אני זוכרת את שיחת הטלפון מעדי אחרי המפגש אבחון הראשון שעשינו איתה. עדי התחילה לדבר על תופעות שהיא רואה שמופיעות אצל מלאכי ואני שיתפתי מה אני רואה ולאט לאט התחלתי לקבל את ההרגשה של שק אסימונים שיורד עלי מהשמיים ושבבת אחת מלא דברים מתחילים לקבל משמעות חדשה בתפיסה שלי את מלאכי. פתאום העצלות שלו, שכלכך הפריעה לי וזכתה להררי ביקורת פנימיים שלי כלפיו התבררה בשיחה עם עדי כעבודה לא מדויקת שלו עם הגוף והשרירים כך שהוא הופך מותש מהר מאד.
פתאום הריחוק הפיזי שהוא יצר מולי התברר כהתגוננות שהוא חש כהכרחית בגלל רגישות סנסורית שיש לו. התקפי הזעם קיבלו פתאום התייחסות רחבה יותר כך שפתאום יכולתי לתפוס אותם לא כאירוע העומד בפני עצמו אלא כחלק מתהליך תקשורתי מתמשך שבסופו, אם לא דייקתי את ההתנהלות מולו, הם מופיעים.
אני יכולה לומר באופן הכי דרמטי שהאמא של מלאכי שלפני השיחה הזו והאמא של מלאכי שלאחריה הן שתי אמהות שונות. להבין אותו בצורה כזו, להבין את ההשפעה של העולם עליו, להבין את ההשפעה של המערכת החושית-תנועתית שלו על ההתנהלות שלו בעולם ועל התפיסה שלו את העולם היתה מתנה כלכך גדולה עבורי כי היא שינתה לחלוטין את התמונה שהיתה לי בתוכי לגביו. הביקורת הקשה שהלכה ונבנתה מולו בחודשים הקודמים התחלפה פשוט בהבנה. הבנה והכלה ואמפטיה ורצון לעזור, ורצון לצעוד איתו יד ביד בדרך הזו, עם הקשיים והאתגרים שלה. ברגע שהתופעות חסרות הפשר והשם שהיו בו התקבצו יחד לתמונה קוהרנטית וקיבלו שמות, הגדרות ודרכי פעולה מולם, כל הנשיאה של הקושי הזה החלה להתפס עבורי כחווייה שכיף לעשות אותה יחד- אני ומלאכי כצוות מנצח.
בפועל, השינוי שקרה, כבר אחרי שני מפגשים היה יוצא דופן ולא מתקרב למשהו שיכולתי לצפות. מלאכי הפך מילד שנמנע ממגע איתי לילד שרץ אלי כשאני מתקרבת וקופץ עלי לחיבוק. אני זוכרת שבהתחלה הייתי סופרת את הפעמים שזה קורה ומחכה לרגע שזה יפסיק והריחוק יחזור. אבל זה לא קרה. הילד המשיך לחבק. התחיל לשבת עלי ולתת לי יד מיוזמתו, לנהל איתי שיחות כמו שרק בני 5 יודעים לנהל. הפעם בלי צעקות, בלי הסתגרויות, בלי שאני אפחד לשאול שאלות כי תכף יגיע הכעס הבא.
לאורך רצף המפגשים שלנו ישבתי בצד והסתכלתי על עדי ומלאכי והדרך שהם עושים. כל הזמן הדהדה לי השאלה בראש- איך יכול להיות שמפגש כזה, רק פעם בשבוע, יכול לעשות כזה שינוי בילד. הרבה מזה, אני יודעת, קשור ליכולת של עדי להסביר לי אח"כ בגובה העיניים מה קרה במפגשים, למה היא בחרה לעבוד היום עם מלאכי עם האביזרים האלו, עם התנוחות האלו, עם הטונציות האלו. לכל דבר היתה סיבה, כל דבר עבר בדיקה ושיקול דעת ובעצם זה שהייתי שותפה מלאה להבנת הסיבות יכולתי גם בבית לאמץ את אותם שיקולים ולנווט את הקשר ביננו באופן יותר מדויק.
עם הזמן, העבודה הפנימית-הורית שלי שלוותה בהדרכה דרך השיחות עם עדי הלכה וקיבלה אופי יותר ברור ומובן. היא הפכה להיות יותר טבעית לי ונטמעה בחשיבה הרגילה שלי, כך שיכולתי פחות ופחות "להחזיק" את ההתנהלות שלי בבית עם מאמץ ופשוט להיות אני.
היום, אחרי שסיימנו את רצף המפגשים ואחרי שיש לי ילד בבית שאני יכולה להבין ולתקשר איתו, אני רואה את התהליך הזה כסוג של חסד שקרה לנו. חסד שלווה בעבודה של שלושתינו- מלאכי, עדי ואני. חסד שאפשר לבית חדש להיווצר ולאמא חדשה בתוכי להיוולד.
כותבת המאמר: אמא למלאכי וגננת בחינוך האנתרופוסופי מתוך הדרכת הורים ומטפלים בשיטת קשב הגוף.
רוצים לקרוא עוד על הדרכת הורים ומטפלים בשיטת קשב הגוף?
היכנסו להדרכת הורים ומטפלים בשיטת קשב הגוף