גלי (שם בדוי) בת 5 וחצי, שאמורה לעלות לכיתה א' בשנה הבאה וקיימת התלבטות אם להעלות אותה
זהו מקרה קיצון ! אך כזה שמלמד בצורה מאוד ברורה עד כמה הוויסות התחושתי יכול לנהל את חיי הילד, לגרור אצלו פחדים וחוסר איזון ריגשי.
במפגש הראשון שלנו ציינו ההורים שהם מרגישים שגלי אינה בשלה לכיתה א' מבחינה רגשית. מבחינה לימודית, היא מאוד מתקדמת ולא נראה שתהיה בעיה. מבחינת יכולות מוטוריות, אין שום קושי בולט, אולם למרות זאת היא אינה מוכנה ללכת לשום חוג.
הם הזכירו מקרה שהדליק להם נורה אדומה. במסיבת יום הולדת לנוגה, החברה הכי טובה של גלי, כשרק הגיעו, גלי סירבה להיכנס, נעמדה בפתח הבית עם המתנה ביד וכאילו נדבקה לרצפה.
גלי חשה תסכול רב מהאירוע, לו כל כך חיכתה. הוריה חשו חסרי אונים היות שלא הצליחו להבין מה גרם לגלי לסרב להיכנס ליום ההולדת, למרות שהיה ברור שהיא מאד רוצה.
לדברי הגננת גלי חדה וחכמה מאוד, אך כל שינוי בגן מכניס אותה לחרדה ברמה של בכי והיסטריה שמצריך להתקשר להורים שיבואו לאסוף אותה מהגן.
בכל מקרה של החלפת אחד מאנשי הצוות, גלי לרוב מסרבת להיכנס לגן, נדבקת לרגל של הוריה ואינה מוכנה לעזוב אותם.
במסיבות בגן היא אף פעם לא משתתפת – לא ברור מה הסיבה – האם ביישנות או חוסר רצון.
מטרת הטיפול
אנחנו צריכים שהמערכת התחושתית של גלי תתאזן על מנת לאפשר לה להגיע למצב שהיא בשקט ובביטחון עם עצמה.
עלינו להכיר למערכת התחושתית גירויים שבפעם הבאה שגלי תיתקל בהם היא תדע מה לעשות במקום לברוח למנגנון של חרדה המלווה בבכי ההיסטרי, ובריחה.
מערכת תחושתית מסונכרנת ומאורגנת תורמת להורדת מפלס החרדה. זוהי מערכת שתדע לפרש מה נחשב כסכנה וצריך להיזהר ממנה ומה לא.
חלק מהותי מהסיבה לפחד הינו מערכת חישה לא מאוזנת ומסרים מהחוץ המתורגמים במוח באופן מוטעה ומעוררים את מנגנוני הגוף לפעולת דחק. דחק הוא תגובה הגנתית הגורמת לבריחה או קיפאון או מלחמה (כגון דופק מואץ, לחץ דם עולה, הזעת יתר , כיווץ שרירים…בריחה )
תוצאות הטיפול
האם התקשרה אלי בהתרגשות מטורפת כדי לספר לי שגלי, שעד כה סרבה ללכת לכל מסיבות ימי ההולדת של חבריה לגן, הסכימה ללכת בפעם הראשונה!
גלי השתתפה ונהנתה בטרוף, ולא הייתה זקוקה לאימה. ההפתעה העיקרית של הוריה הייתה שגלי לא רצתה לחזור הביתה בסיום המסיבה מרוב שנהנתה
במהלך הטיפול שלנו, גלי התנסתה בחוויות תנועתית מונחות ומדויקות שאימנו את מערכות החישה שלקחו חלק והיא התחילה לסמוך על הגוף שלה.
בהחלט מדהים לראות איך תרגילים ומשחקים פשוטים וכיפיים הובילו את גלי ממצב של פחד משינויים והתקהלות (נחרדה להשתתף בפעולות שהיא לכאורה אמורה להפיק מהם הנאה מרובה) למצב בו היא לוקחת חלק בפעילות עם חבריה והיא מאושרת!
מהלך הטיפול
גלי הגיעה אלי לקליניקה מבוהלת ומפוחדת וצמודה לאימה.
במהלך הטיפול אתגרתי את מערכות החישה, לדוגמא מערכת שיווי המשקל, במעבר בתוך מכשול, הליכה על קורת שיווי משקל נמוכה ועוד.
כל זמן שלא נגעתי או "הפלתי" את גלי בהפתעה, היא הראתה יכולות טובות. אך ברגע שנגעתי בה בעדינות רבה והיא חשה מאוימת כי הרגישה שהולכת ליפול, היא ברחה לפינת החדר והיה מאוד קשה להוציא אותה משם ולהחזיר אותה לפעילות.
בפעם הבאה היא כבר חששה לעלות לקורה כי זכרה שחוותה בהלה בפעם הקודמת.
גם במשחק מסירות עם כדור, היא הייתה מבוהלת וניכר כי המשחק הפשוט הזה, מייצר לה אי נעימות . כמובן שזרקתי אליה את הכדור מאוד חלש, ואף הפינתי את תשומת ליבה לפני הזריקה – תוך שאני מכינה אותה לזריקה, ומזכירה לה לא לסובב מבט .
גלי עצמה עיינים או פשוט ברחה עם הראש או בכלל.
בכל פעם שחוותה תנועה שעבורה הייתה "בהפתעה" היא התערערה וברחה למרות שברמה המוטורית יכלה להתמודד איתה ללא קושי.
קצב הטיפול היה איטי. המטרה הייתה לזהות מתי גלי תרצה לברוח, ולמצוא את הדרך להשהות אותה עוד קצת למרות שהמוח שלה שידר לה תברחי. תפסיקי.
התרגיל: הליכה בשיווי משקל על קורה נמוכה. בפעם הראשונה גלי הלכה ללא קושי אבל אז הבינה שיש אפשרות "ליפול", לאבד לרגע שליטה ואז נמנעה מלעלות שוב.
למרות שגובהה של הקורה אינו עולה על 10 ס"מ, הבעיה של גלי לא הייתה מוטורית אלא פחד בלתי רציונלי שסיגלה לעצמה במשך השנים.
האתגר בתרגיל הקורה היה היציאה מאיזון, מהמרכז שלה (ובשפה שלה – הפחד ליפול).
לגלי היה מעצור כלשהו שהיינו צריכים לברר מהו . הפחד מהליכה על קורה לא נבע מקושי מוטורי או תכנוני אלא מפחד שקשור למערכות החישה ומשתק אותה לא רצונית.
לכן אתגרתי את המערכת על ידי ירידה (כשאני דוחפת קלות) ועליה לקורה. בהתחלה גלי הייתה מבוהלת אך לאחר מספר פעמים היא הבינה שהפעולה אינה מסכנת אותה ולכן היא יכלה להמשיך ללכת על הקורה בצורה טובה.
במהלך הטיפול עשיתי שימוש במשחקים נוספים על מנת להעלות את רמת הבטחון של גלי בגופה ולהשיג את שיווק המשקל שהיה חסר לה.
לדוגמא, טכניקת "הכדורים המעופפים" הינה מלחמת כדורים, בדומה למשחק מלחמת כריות. הכדורים הם בגדלים שונים ובמרקמים שונים שמגיעים מכיוונים שונים ופוגעים בחלקי גוף שונים. משתתפים במשחק ההורה הילד ואנוכי. המגע המפתיע של הכדורים מכיוונים שונים מדמה לילד תחושה דומה לשהיה בקהל אנשים או במשחק בהפסקה בגן.
בסיטואציות כאלו, הילד אינו יכול לצפות מה כל ילד יעשה, האם יגע בו ללא כוונה כשיעבור, יחליט לדחוף אותו וכו', ולכן הוא יהיה במצב של היכון. במקום לסנן אינפורמציה זאת כזניחה, הוא יקבל אתה כהתקפה נגדו, ויחוש במצב של סכנה בה צריך לנהוג בהתאם.
את משחק הכדורים המעופפים עשינו בצורה הדרגתית, עם הרבה רגישות לפחדים של גלי וליכולת ההכלה שלה. אפשרתי לה להתחיל לסמוך על גופה ולהשיג את האיזון עם החשיפה לגירוי.
אמה של גלי הבינה מה ברמה החושית עובר על גלי ביום יום בגן ובהתמודדות עם קהל ומה גורם לה לברוח.
לאחר כחודשיים של עבודה מאומצת עם גלי והדרכה צמודה של האמא התחלנו לראות את השינוי.
גלי החלה להנות מהשהות בקליניקה שלי ואף אמרה, הינה אני לא מפחדת ליפול, אני אתגבר. האם דיווחה על יותר פתיחות בגן, גלי פחות נדבקת אליה ומנסה יותר דברים. השיא היה כאשר השתתפה במסיבת יום ההולדת.
במהלך הטיפול, אמה של גלי קיבלה הדרכה וליווי צמוד, כדי להבין את העולם החושי של גלי ולהבין איך לנהוג איתה, מה גורם לה להתפרצויות הבכי, הכעס, התסכול והבריחה הלא מוסברת שלה מדברים לא ברורים. למה היא פתאום נעמדת ולא יכולה לזוז.
סיכום טיפול
כללי האצבע בהתערבות שלי:
לחפש משהוא בהתנהגות הילד שהוא הכי אקוטי כדי שהילד ירגיש שיפור.
במקרה של גלי רצינו לאפשר לגלי ללכת לימי הולדת שתמיד הפסידה. לא היה ברור מה בלם אותה, אך היא מאוד מאוד רצתה ותמיד הצטערה אחרי.
רצינו להבין מה הקושי התחושתי שגלי עומדת בפניו שגורם לה להירתע ולפחד .
לתרגל את המערכת הלקויה על ידי מתן הגירוי כאשר היא מבוהלת (כדור שמגיע בהפתעה אליה) בצורה מבוקרת, איטית, עם הכנה מראש.
"להאכיל" את המערכת התחושתית וללמד אותה להכיל את הגירוי. כמו תינוק שבהתחלה נותנים לו בטטה ואז תפוח אדמה ובסוף הוא אוכל מוצקים.
הסביבה הקרובה התומכת של גלי (הורים, אחים, גננת, סבים סבתות) חייבת להבין מה מדליק את גלי ומה מכניס אותה למצב שכזה, וללמד אותה כיצד להימנע לפני שנכנסת אליו.
הסביבה חייבת להבין שאם הילד כבר בתוך הסיטואציה, קשה להוציא אותו ממצב התנהגותי זה.
הערה חשובה:
הטיפול בילד שסובל מבעיות של ויסות חושי חייב להיעשות על ידי איש מקצוע, בצורה הדרגתית ומדויקת.
ההורה לילד חייב לקבל הדרכה ברורה כדי להבין את מהות הקושי של הילד.
קיימים ניואנסים מאד קלים בהתערבות שבין מצב של כשלון לבין מצב של הצלחה.
